ריקי שחם מביאה שיר הייקו מאת באשו

ריקי שחם מביאה את שירו של באשו

פַּעֲמוֹן הַמִּקְדָּשׁ נָדַם
אַךְ קוֹלוֹ מַמְשִׁיךְ לִבְקֹעַ
מִתּוֹךְ הַפְּרָחִים.

תרגם מאנגלית: סלמאן מצאלחה

ריקי שחם מביאה את השיר "אגדה" של לאה גולדברג

ריקי שחם מביאה את השיר "אגדה"

בעמק ירוק סבתא טובה
יושבת יומם וליל וטווה
טווה ואורגת בדים מקפלת
לתפור לשמיים שמלה של תכלת

ביד מצומקת רועד המנור
שתי וערב תכלת ואור
סובב הגלגל וגדל הבד
לובשים השמיים שמלת שבת

צוחקת הסבתא
שולבת ידיים
עמק ירוק
תחת תכלת שמיים

באות חסידות וחוזרות במעוף
סבתא בארץ שלנו עצוב
סבתא בארץ שלנו אין תכול
לובשים השמיים שמלה של חול

צוחקת הסבתא...

קרע על קרע
וטלאי על גב טלאי
אפור הרום
וקרח הגיא

סבתא את כל החוטים מקפלת
סבתא אוספת את בד התכלת
סבתא הולכת לארץ אחרת
לתפור לשמיים שמלה מפוארת

צוחקת הסבתא...

תופרת בלילה
תופרת ביום
ירוק העמק
ובהיר הרום
לבשו השמיים
שמחה כחולה
בכל העולם
שבת גדולה

צוחקת הסבתא...

על ראש הגבעה
צמרות רועדות
מארץ אחרת
באות חסידות 

ריקי שחם מביאה את שירו של ליאונרד כהן

ריקי שחם מביאה את שירו של ליאונרד כהן -

אתה אוהב את זה אפל יותר (הינני)

אִם אַתָּה הַמְּחַלֵּק
אֲנִי יוֹצֵא מֵהַמִּשְׂחָק
אִם אַתָּה הַמְּרַפֵּא
אֲנִי שָׁבוּר וּמְשׁוּתָּק
אִם לְךָ הִיא הַמְּלוּכָה
אָז לִי לָבֶטַח הַבּוּשָׁה
אַתָּה אוֹהֵב אֶת זֶה אָפֵל יוֹתֵר
אֲנַחְנוּ רוֹצְחִים אֶת הַלֶּהָבָה

אַדִּיר, בַּמְּרוֹמִים
יִנָּשֵׂא שִׁמְךָ הָרֵם
צְלוּבִים, מְקֻלָּלִים
בְּצֶלֶם בְּנֵי אָדָם
מִילְיוֹן נֵרוֹת דּוֹלְקִים
לָעֵזֶר שֶׁלֹּא הִגִּיעַ מֵעוֹלָם
אַתָּה אוֹהֵב אֶת זֶה אָפֵל יוֹתֵר

הִנְּנִי הִנְּנִי
אֲנִי מוּכָן, אֵלִי

בַּסִּפּוּר יֵשׁ מְאַהֵב
אַךְ הַסִּפּוּר לֹא הִשְׁתַּנָּה
יֵשׁ שִׁיר עֶרֶשׂ לַכְּאֵב
וּפָרָדוֹקְס לָשֵׂאת אַשְׁמָה
אֲבָל כָּתוּב בַּמְּקוֹרוֹת
וְאֵין זוֹ סְתָם טַעֲנָה בְּטֵלָה
אַתָּה אוֹהֵב אֶת זֶה אָפֵל יוֹתֵר
אֲנַחְנוּ רוֹצְחִים אֶת הַלֶּהָבָה

בְּשּׁוּרָה מַעֲמִידִים אֶת הָאֲסִירִים
הַסּוֹהֲרִים מְכַוְּנִים לַמַּטָּרָה
נֶאֱבַקְתִּי עִם כַּמָּה שֵׁדִים
בּוּרְגָנִיִּים וּמְאֻלָּפִים כַּהֲלָכָה
לֹא יָדַעְתִּי שֶׁמֻּתָּר לִי
לִרְצֹחַ וּלְהַטִּיל מוּמִים
אַתָּה אוֹהֵב אֶת זֶה אָפֵל יוֹתֵר

הִנְּנִי הִנְּנִי
אֲנִי מוּכָן, אֵלִי

אַדִּיר, בַּמְּרוֹמִים
יִנָּשֵׂא שִׁמְךָ הָרֵם
צְלוּבִים, מְקֻלָּלִים
בְּצֶלֶם בְּנֵי אָדָם
מִילְיוֹן נֵרוֹת דּוֹלְקִים
לָעֵזֶר שֶׁלֹּא הִגִּיעַ מֵעוֹלָם
אַתָּה אוֹהֵב אֶת זֶה אָפֵל יוֹתֵר
אֲנַחְנוּ רוֹצְחִים אֶת הַלֶּהָבָה

(מאנגלית גד קינר)

ריקי שחם מביאה את שירו של בוב דילן: בלוז לנערה מארץ הצפון

ריקי שחם מביאה את שירו של בוב דילן:

בלוז לנערה מארץ הצפון

(תירגם: יהונתן גפן)

אם אי פעם תרד אל העמק
שם הרוח מכה בשיבולים
אל תשכח למסור שלום
לזו שפעם הייתה שלי

אם תבוא כשהחורף מתחיל
והטל קפוא והאור חיוור
שים אז לב שתלבש מעיל
אני לא רוצה שתתקרר

לטף בשמי את התלתלים שלה
ואל תתבייש להתקרב
ותביט על הפנים שלה
בקש סליחה שאני לא כותב

תשאל אותה אם היא זוכרת אותי
כי אני זוכר אותה תמיד
בלילות האפלים
בימים הכי חמים

אז אם אי פעם תרד אל העמק
שם הרוח מכה בשיבולים
אל תשכח למסור שלום
לזו שפעם הייתה שלי. 

שלומי קשור בחוט אל שלומך / זלדה

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. 
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. 
וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת 
עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים, 
הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת, 
וְעִם הָעֲרָפֶל וְהַמָּטָר, 
הַשֶּׁלֶג הַפִּתְאֹמִי והַטַּל 
תְלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה. 

אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת. 
אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם. 
אֲנִי וְאַתָּה וְהַשֶּׁקֶר. 
וְהַפַּחַד. וְהַקְּרָעִים. 
וּבוֹרֵא הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם חוֹף. 

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. 
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. 

אֲנִי וְאַתָּה 
וְהַחִידָה. 
אֲנִי וְאַתָּה 
וְהַמָּוֶת. 

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. 
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.

אם נשמתך חסרת פניות / זלדה

אם נשמתך חסרת פניות 
כשושנה - 
תגיע אל לב הדברים 
בקפיצת הדרך. 

אם נשמתך חסרת פניות 
כשושנה - 
תגיע לשער 
האמיתי. 

אם נשמתך חסרת פניות 
כשושנה - 
יביא לך 
רב ליב שרה-ס 
לאור הברקים, 
ולמערבול הסופות. 

אם נשמתך חסרת פניות 
כשושנה - 
לא תטבע בחושך 
עד השורש 
לא תטבע בתהום 
עד הנקודה הפנימית. 

אל אלות הגורל / הלדרלין

אל אלות הגורל / הלדרלין רַק עוֹד קַיִץ אֶחָד תְּנוּ לִי, הָאַדִּירוֹת, וּסְתָו אֶחָד, שֶׁיַּבְשִׁיל שִׁירִי, שֶׁאָז, יוֹתֵר בְּרָצוֹן, שְׂבַע מַנְגִּינָה מְתוּקָה, לוּ יָמוּת לִבִּי עָלַי. הַנֶּפֶשׁ, שֶׁנִּטְּלָה זְכוּתָהּ הָאֱלֹהִית מִמֶּנָּה בְּחַיֶּיהָ, גַּם בִּשְׁאוֹל לֹא תָּנוּחַ; אֲבָל אִם הַקָּדוֹשׁ, אִם הַיָּקָר לְלִבִּי, אִם הַשִּׁיר יִצְלַח בְּיָדִי - בְּרוּכָה תִּהְיִי, דּוּמִיַּת צַלְמָוֶת. אֲנִי אֶהְיֶה שָׁלֵו. גַּם אִם נִבְלִי לֹא יְלַוֵּנִי מַטָּה. פַּעַם אַחַת חָיִיתִי, כָּאֵלִים. דַּי בְּכָךְ.

שיר הייקו / באשו

פַּעֲמוֹן הַמִּקְדָּשׁ נָדַם
אַךְ קוֹלוֹ מַמְשִׁיךְ לִבְקֹעַ
מִתּוֹךְ הַפְּרָחִים.

באשו

מדריגל לעיר סנטיאגו / פדריקו גרסיה לורקה

פדריקו גרסיה לורקה / מדריגל לעיר סנטיאגו

גֶּשֶׁם יוֹרֵד בְּסַנְטְיָאגוֹ

לִבִּי בָּךְ מָלֵא, אֲהוּבָה.

הַשֶּׁמֶשׁ, קַמֶלְיָה שֶׁל מַעְלָה,

תָּאִיר אַוְרִירִית וּצְעוּפָה.

גֶּשֶׁם יוֹרֵד בְּסַנְטְיָאגוֹ

בְּלַיְלָה שָׁקֵט וְחָשׁוּךְ.

דְּשָׁאִים שֶׁל חֲלוֹם וְשֶׁל כֶּסֶף

פְּנֵי הַלְּבָנָה יְכַסּוּ.

רְאִי בָּרְחוֹב אֶת הַגֶּשֶׁם,

בְּכִי אֲבָנִים וּזְכוּכִית.

רְאִי אֵיךְ הַיָּם לָךְ שׁוֹלֵחַ

אֵפֶר וְצֵל מְלוּחִים.

אֵפֶר וְצֵל לָךְ שׁוֹלֵחַ,

עִיר שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ נָטְשָׁה.

אַךְ בְּלִבִּי רוֹעֲדִים עוֹד

מַיִם מִבֹּקֶר נוֹשָׁן.

(מספרדית - רנה לטווין)

 

שירו של חזי לסקלי "שירה"

שירה / חזי לסקלי

שירה חייבת לעמוד ולדבר.
לעמוד על מכונת כביסה מקולקלת ולדבר
בשפתו של הגרב שגרם
לקלקול.
שירה חייבת לעמוד על אדן החלון ולדבר
בשפתם של העומדים על אדן החלון.
שירה חייבת לרקוד,
ולצייץ בשפתו של העכבר המתגורר
מתחת לבמה ונחרד
מעדינותו המופרזת של המחול.
שירה חייבת לדפוק בדלת
חרש או בפראות.
לא לגעת בפעמון.
שירה חייבת לבקר בברצלונה ולדבר שם
א נ ג ל י ת.
שירה חייבת לנוח, בעיקר לנוח.
שירה אינה חייבת להיות שירה.
היא יכולה להיות מזון מדבר.
שירה יכולה להיות קונפיטורה
כלומר פרי מת וטעים.
שירה יכולה להיות סוכרזית
כלומר ממתיק מלאכותי ומסרטן.
שירה יכולה לבנות
בית מגורים
בית חולים
בית ספר
בית סוהר
בית כנסת
אך היא מעדיפה
לגלות
באר חלב באמצע עיר.
שירה חייבת לישון, לישון ולחלום על שירה.
שירה חייבת לשכב, לשכב ולדבר מתוך
שינה.
שירה חייבת להיות קבורה
באדמה
ולדבר בשפתם של המתים.
שירה חייבת לטפל בחולים.
שירה חייבת להכשיל את עצמה,
לבטל את עצמה,
לבגוד בעצמה,
לנטוש ולהינטש.
שירה חייבת לחיות.

(מתוך “באר חלב באמצע עיר”: כל השירים 1968-1992, הוצאת עם עובד

היום פגשתי כובע / ריקי שחם

היום פגשתי כובע / ריקי שחם

היום
לבד
שתיתי שוקולה בקפה.
חשבתי:
למה שתיתי שוקולה
כשבעצם רציתי בירה בלונז'.
אז משכתי לעצמי בכתף
והרגשתי
כמו משוררת
שיושבת בבית קפה
בפריס.
הזמנתי בירה בלונז'
וכתבתי את הפוסט הזה.
אני נאמנה לעיר הזו
אני נאמנה לקצף של הבירה
ולתפאורה של חנות דיסני
בשאנז אליזה.
אני אוהבת את טינקבל
ואת מולאן
וחולמת שיש לי קעקוע
של פו הדוב על הזרוע
אני רוצה שהטפוס הזה
יהיה צרוב לי בבשר החי.
כשעברה אשה עם כובע גדול על הראש
רציתי לכרוע ברך לפניה
ולהגיד לה:
כל הכבוד
הכובע הגדול שלך
הוא כמו תפילה לכל האנשים
שאין להם כלום בראש
ואולי הכובע שלך
ייתן להם קצת בינה.
שתיתי את הבירה עם זיתים
והרגשתי כאילו נפתח לי שער
ואני נכנסת בו
ופוגשת את כל חסרי הרחמים
ומשתינה להם על הפנים.
אבל במקום להשתין עליהם
נתתי לכלב שלי להשתין לי על הכובע
והשארתי אותו ברחוב
כי ידעתי שמשהו ישתמש בו
לאסוף כסף ליד הקפה
בככר
כי הככר האהובה עלי
יש לה צבע של פודרה
ואין עליה קמטים
ולכן היא לא שמה מייק אפ
רק ממשיכה את קו המשווה
שמתחיל בכנסיה שבככר
ליד החלון משמאל
ונמשך החוצה
עד שנעצר בנצח.
ואז
הנצח פוגש את הכובע שלי
בככר
אחרי שהכלב השתין עליו
ושניהם ממשיכים לקפה "לה מר"
לעוד סיבוב של בלונז'.

ריקי שחם מביאה את שירה של רחל המשוררת

-->

 באחד גלגולי - רחל

הֶהָיִיתִי חַיָּה בֵּין חַיּוֹת הַשָּׂדֶה 
בְּיָמִים רְחוֹקִים, בְּאַחַד גִּלְגּוּלַי? 
וּמֵאָז לִי קִרְבַת הָאָחוֹת לְחַי 
וְאֵימַת הָאָדָם הָרוֹדֶה? 

אֲפֹרַת הַנּוֹצָה וְחַסְרַת הַמָּגֵן 
גֻּלְגְּלָה-פִּרְפְּרָה בִּי נִשְׁמַת צִפּוֹר? 
מַנְגִּינָה עַגְמוּמִית, אַהֲבַת הַדְּרוֹר – 
הֵן מִמֶּנָּה, מִמֶּנָּה שְׁתֵּיהֶן. 

וְאוּלַי בַּגִּלְגּוּל הָרָחוֹק-קָדוּם 
הָיִיתִי גִבְעוֹל-עֲשָׂבִים יְרַקְרַק? 
וְלָכֵן בְּאִמִּי-אֲדָמָה אֶדְבַּק, 
וּמְנוּחַי בְּחֵיקָהּ הַשָּׁחוּם. 

היום ניסיתי לעשן ג'יטאן / ריקי שחם

העין שלי
לא כל כך רואה עכשיו
היא אפילו לא יכולה להבחין
בין תכלת לכרתי
ולכן אני לא יכולה לדעת
אם הגיע זמן של תפילת שחרית.
התפילה שלי מנוסחת בוקר בוקר
על פי טעמו של הקפה
לתפילה שלי יש איזשהו קדוש
כל יום קדוש אחר
ובדרך כלל
אני לא מבזבזת על זה
זמן רב של אנרגיה.
מתהלכת יחפה על האדמה
מנסה להרגיש אם יש מערות מתחתי.
בפריס אין מערות
אבל גם כבר אין מאפרות
ואפילו הסיגריה של סרז' גינצבורג
כבר לא רלוונטית
ואם היא עושה השראה
אז בחדרי חדרים
כאילו היינו מעשנים מריחואנה
בציר טוב
מתנובת היער.
אבל ביער שלנו
יש רק חיות רעבות
שמחפשות את רובי הציידים
ובפריס יש רק
דגים של זהב
על מחרוזות טורקיזים
כי אין פה בריכת דגים
אבל יש קונסיארז'
שבאה מפורטוגל
עם עיניים זולגות מצחוק
שגרה בחדר של צינוק
אבל היא מרגישה
כמו חיפושית משה רבנו
עם סטייל של מלכה
וקלסה של קרלה ברוני
ואפרופו
מה נשמע בתל-אביב?
קרלה ברוני בהריון
וסרקוזי נראה תמיד
כאילו הוא עבר צינתור מנטלי
אבל אני
העיניים שלי תמיד בתוך המטרו
אפילו שלא נסעתי בו אף פעם,
כי המטרו שלי עובר
בין האלכוהול לגלואז
ושם לי ברכה של תפילת ערבית
שמזכירה לי
שאני ממש מסרבת לדעת
מה נשמע בתל אביב.

ריקי שחם, שירו האהוב של פרננדו פסואה

--> --> קולו של אלוהים - פרננדו פסואה

-->

זוהר קול בלילה…

מתוך החוץ שמעתיו…

"הו יקום, אני הנני-אותך…"

אבוי, אימת השמחה

שבחרדה הזו, פן

יכבה הלפיד המוליך אותי!

אפר האידיאה והשם

בתוכי, והקול: "הו עולם,

בהיותיות בך אני הנני-אותי…"

הד של עצמי ותו-לא, אני מציף עצמי

בגלים של אור שחור

שבהם אני שוקע באל.

תירגם מפורטוגזית: יורם מלצר

היום פגשתי כובע / ריקי שחם

היום פגשתי כובע / ריקי שחם

היום
לבד
שתיתי שוקולה בקפה.
חשבתי:
למה שתיתי שוקולה
כשבעצם רציתי בירה בלונז'.
אז משכתי לעצמי בכתף
והרגשתי
כמו משוררת
שיושבת בבית קפה
בפריס.
הזמנתי בירה בלונז'
וכתבתי את הפוסט הזה.
אני נאמנה לעיר הזו
אני נאמנה לקצף של הבירה
ולתפאורה של חנות דיסני
בשאנז אליזה.
אני אוהבת את טינקבל
ואת מולאן
וחולמת שיש לי קעקוע
של פו הדוב על הזרוע
אני רוצה שהטפוס הזה
יהיה צרוב לי בבשר החי.
כשעברה אשה עם כובע גדול על הראש
רציתי לכרוע ברך לפניה
ולהגיד לה:
כל הכבוד
הכובע הגדול שלך
הוא כמו תפילה לכל האנשים
שאין להם כלום בראש
ואולי הכובע שלך
ייתן להם קצת בינה.
שתיתי את הבירה עם זיתים
והרגשתי כאילו נפתח לי שער
ואני נכנסת בו
ופוגשת את כל חסרי הרחמים
ומשתינה להם על הפנים.
אבל במקום להשתין עליהם
נתתי לכלב שלי להשתין לי על הכובע
והשארתי אותו ברחוב
כי ידעתי שמשהו ישתמש בו
לאסוף כסף ליד הקפה
בככר
כי הככר האהובה עלי
יש לה צבע של פודרה
ואין עליה קמטים
ולכן היא לא שמה מייק אפ
רק ממשיכה את קו המשווה
שמתחיל בכנסיה שבככר
ליד החלון משמאל
ונמשך החוצה
עד שנעצר בנצח.
ואז
הנצח פוגש את הכובע שלי
בככר
אחרי שהכלב השתין עליו
ושניהם ממשיכים לקפה "לה מר"
לעוד סיבוב של בלונז'.

שיר מופלא - כתיבת קורות חיים - ויסלבה שימבורסקה

כתיבת קורות חיים - ויסלבה שימבורסקה

מַה נָּחוּץ?
נָחוּץ לִכְתֹּב בַּקָּשָׁה
וּלְצָרֵף לָהּ קוֹרוֹת חַיִּים.

לְלֹא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים
עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת.

תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים.
הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת
וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים.
מִכָּל הָאֲהָבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד,
וּמֵהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנּוֹלְדוּ.

זֶה שֶׁמַּכִּיר אוֹתְךָ חָשׁוּב יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁאַתָּה מַכִּיר.
טִיּוּלִים רַק בְּמִדָּה וּלְחוּץ לָאָרֶץ.
הִשְׁתַּיְּכוּת לְמָה אַךְ בְּלֹא הַלָּמָה.
צִיּוּנִים לְשֶׁבַח בְּלֹא הַנִּמּוּקִים.

כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ
וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק.

הִתְעַלֵּם מִכְּלָבִים, חֲתוּלִים וְצִפֳּרִים,
מַזְכָּרוֹת נוֹשָׁנוֹת, חֲבֵרִים וַחֲלוֹמוֹת.

מְחִיר וְלֹא עֶרֶךְ
כּוֹתֶרֶת וְלֹא תֹּכֶן.
מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ
זֶה שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה.

לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה.
רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶּׁנִּשְׁמָע.
מַה נִּשְׁמָע?
נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר.

מתוך "סוף והתחלה"; תירגום: רפי וייכרט, בהוצאת גוונים 1996. 

אתר גוונים

על גגות תל אביב / ריקי שחם

על גגות תל אביב / ריקי שחם

היה חם בתל אביב.
קצר
מהיר
חם
אני מהבילה.
שתי גדות לעיר הזו
שתי גדות לירקון
שתי עולמות
אני
תל אביב.
בסוף הייתה איזושהי רייקנות
הנשמה כוסתה באבק.
מפתח הלב
עדיין לא מכיל את העיר.
יש חופים.
לחות בלתי נסבלת.
אתה שוחה בתוך עצמך
טובע עמוק במי רותחין.
מזל שיש מגדלור בשטח
מראה לך את הדרך ליציאה.
העיר הזו
נראית לי מפה כמו טפט שחוק
שהתקלף מזמן.
חם שם.
המשקפיים הפריזאיות
מלאות באדים תל אביביים
והגעגועים משם
הם
למקום האחד והיחיד
ששם השמיים כחולים
ונושקים לאדמה בכל פינה.
אני שמה רוז' על הלחיים
ולא מזיז לי שום דבר
כי העיקר
שאני רחוקה כל כך
מגגות תל אביב.

חסרה לי שורה אחרונה בשיר / ריקי שחם

חסרה לי שורה אחרונה בשיר / ריקי שחם

ברגע האחרון
מאוחר בלילה
החלטתי לנחות על שולחן הכתיבה שלי
ולכתוב משהו.
הייתי בטוחה שהיום אני חדלה מלכתוב.
אחרי הסיגריה השנייה
התחילו להתדפק במוחי
רעיונות מספר
בעיקר חלפו לפני
הצלבים כולם
שמונחים כמו מנחות שמיים לאורך השבילים הכפריים.
ועדיין לא כתבתי דבר
צעדתי בחדרי הלוך ושוב
מתבוננת לכוון היער
שכבר היה שחור לגמרי.
הרגשתי כמו בתוך תצלום
שנעשה במצלמת קרטון עבודת יד
ומילים עדיין מסתתרות מפני
והדיו שנשפך מהעט מייצר רק כתמים
ולא מילים.
ותוך כדי נגוב כתם בשמלה
אני מגלה בה חור
וגם חור בהשכלה
על הרבה סרטי קאלט
שטרם ראיתי
וגם חור בלבנה
ולבנה זה פנס רחוב מתחת לחלון
שיאיר את היער
שאולי בכלל שינה כיוון.
וגם הנהר שלי
זורם היום בכוון ההפוך
והציפור השחורה בלילה לבנה
והמילים שמסרבות לגעת בדף
אולי כתובים כבר על הכביסה
שתליתי בחוץ
ורק החושך הזה מונע ממני לקרוא את האותיות.
אם היה לי לוח סיאנס
אולי הייתי מעלה באוב את שלמה המלך
שיכתוב לי שורה או שתיים
ואני אהיה לדודי ודודי לי
אפילו שאין לי דוד.
הרי בסוף רק הקריזה מחזירה אותי לחיים
אני מתירה עוד קשר אחד
וצועקת הללויה בקולי קולות
כי לצעוק אפשר גם בחושך.
ואולי אני רק אטב כביסה
ואולי איש גלידה מגלידה ויטמן באלנבי
ואולי הדיו שנשפף על הדף ועל השמלה
אולי הוא רק דמעה
בבכי האחרון שלי.

חם לי בתל אביב/ריקי שחם

חם לי בתל אביב/ריקי שחם

סוקרטס פתח לי את העיניים
ושטף את מוחי.
אני חייה כשטופת מוחין
בין שטף כתביו של אפלטון
ומקיימת חיי בתוך
דיאלקטיקה צרופה ובהירה.
אני עושה דיאלקטיקה אתכם
כמו מתנה אבהבים
עם שירה
שהיא דיאלוג
שמרחף בין פה ופה
בין פה לאין סוף מקומות
לאין סוף יקומים
טובלת עצמי בשלולית של יקום אחד
מדליקה סיגריה
על כסא בבר ביקום מקביל
אני הדיאלקטיקה
השטופה במי הדיאלוג הסוקרטי
השטוף בניחוח אפלטוני
ובוכה מגעגועים
למקום הרחוק ששם
הירח נצלב על צלב החלל
וארבעת רוחות השמיים
הם סטיגמטות נוטפות דם
שמשחררות את מחשבותי
ומנהלות ביניהם דיאלוג סוקרטי
שטוף מוח
עם היקום כולו.
כשכוכב נופל
אני מבקשת משאלה
שטופת מוח.
כשפריס שטופת שלג
אני שוטפת עצמי בלבן שטוף
ומשטופפת
מתמונה אחת לתמונה שנייה
עם סבון
או אלכוהול
העיקר ששוטפת משהו.
אפשר גם לעשות שטיפות בנרתיק
אבל בעיקר לשטוף ריצפה.
אני מניחה כובעים על המוח
מציצה עם העיניים מתחת לכובע
וחושבת במוחי השטוף
שהעיקר זה בעצם אהבה אין סופית
שמנותקת מהגוף השטוף
וכל עוד הגלואז בוער
והאלכוהול שוטף את הדם
אני שותתת מוחיטוס
והלב שלי חופר וחופר וחופר
ומוצא את דרכו בשטיפה
ואני נכרכת סביב אהבותי השטופות מוחין
או מוחיטוס
כי אהבותי הם עבורי
כמו שהכתיבה עבורי
היא גן עדן
ודיאלוג סוקרטי
לכל מי שאוהב סוכריות טופי
ושונא סוכריות מנטה
לכל מי שאוהב את הציפור השחורה
ושונא חיקויים.
כי שירה קוראים עם לב
ולא עם אובססיה
הגות ושירה
לא מופיעים כמתדיינים
בשום בית דין
לא של מעלה ולא של מטה.

חייבים לעקור שן בינה / ריקי שחם

חייבים לעקור שן בינה / ריקי שחם

העולם הזה נראה לי היום
כאילו יש לו עששת
בכל המחשבות שלו.
אנחנו זקוקים דחוף לשיננית
ואמבטיית בוץ
וטיפול בצמחי מרפא
מערבות סיביר.
הציפורניים נושרות לעולם
הלשון מתקשה
והשיננית מתגפפת בחדר השני
על אף המחנק ההולך וגובר.
מחריץ הדלת
אני רואה פלומת שיער,
היא עושה את זה על הריצפה.
אין לה ברירה
הילדים שלה רעבים.
מיד היא תבוא לעשות שיננית לעולם.
בינתיים אני מחפשת איזושהי הצלה
מחפשת את העיניים הפנימיות שלי
אולי יתנו לי תשובה
אולי במגירה
אמצא איזה דף
ואולי איזה גל צונמי יבוא וישטוף הכל.
כי העולם הזה עכשיו מלא בעששת.
טורים טורים של אטומים עומדים בתור
ומחכים לשטיפה
לטיהור
אולי ליזול
כי מה שקורה פה
זה אנטי חיים.
גוועלט
אני אומרת
בשפה הגרמנית.
המולך הוא פסיכי
והמולכת פסיכופטית.
בואו בהמונכם
החזיקו טרומבון ביד
תביאו את כל הפוחלצים שלכם
ותכריחו את השיננית
שאולי בינתיים התעברה
להוציא את המכשירים
ולעשות לנו
טיפול שורש.

"איך זה שאיש לא מבחין בשום דבר?" / ריקי שחם

"איך זה שאיש לא מבחין בשום דבר?" / ריקי שחם

סבתא בישלה דייסה
נתנה לזה
נתנה לזה
נתנה לזה
ולמוישלה לא נשאר.
הלכה הלכה
ירדה סבתא לשאול
פגשה את לוציפר
לקחה דייסה
ונתנה למוישלה.
עכשיו מוישלה יאכל כל יום
את הדייסה
של סבתא.

הכל נראה לי פשוט כל כך.
פעם רציתי להבין.
היום אני משליכה את הרצון
ואומרת:
אי אפשר להבין.
לפעמים הכלב שלי לוחש לי משהו
בתוך האוזן
ואז נדמה לי שאני מבינה.
אבל הכלב שלי
רק בא לספר לי
שהעורקים הראשיים
עובדים לפעמים על ריק
והמוח
לפעמים
הוא כמו לפת
אין לו טעם של ממש
והנהר
הנהר האהוב עלי
ממשיך לזרום
אפילו שאין בו מספיק מים
ואני עונה לכלב שלי
שלא נותר לי
אלא לסגוד ליופי
ולשים קצת מהרוק שלי
על כף היד היפה
שמושטת אלי
בזה הרגע
וכאילו אומרת לי,
את לא לבד עכשיו.