אסור שהעיניים יפסיקו לראות ולא ידעך המראה שכתוב בדיו אדומה על אור הדמדומים בגווע השמש אל מאחורי אופק השקיעה ואני מלטפת את המילים שאמורות להיות עיניים לי צל שלי בצלמי והמילים נוגעות בקצות מערכת העצבים מגרות כל קצה וקצה פוקחות את הבורות וחלילה שלא אשקע בעוורון ועומק המילה מלטפת את העפעפיים ונושאת על גבה כאב של עידנים כלים שלובים של אהבה מכמני סודות הניגלים בקסמי העור מקועקעים בנפש פנימה וחלילה לי לזלזל בנדרים שלי הכתובים עמוק כל כך על עורי ביוגרפיה תת עורית כי אין לי כוח לבלבול ביצים מתקיימת בתוך הבועה בועה אורגנית נוחה לפתוי אפילו האורגנום האלוהי צובט לי בלחיים ורוצה שאהיה סמוקה כמו הדיו שלי שכאילו הפך למזרק שמזריק לתאים ולמילים סומק אדום שטוף זימה.
בסוף הלילה בנקודת המפגש של השיח הפנימי כאילו כמעט בסוף העולם נעמדים להם הכוכבים באיזושהי שורה מיליוני מייל ביני ובינם והם שם בשבילי מתנהלים להם מספרים את הסיפור שיגרום לי אחר כך לנדודי שינה וחושי נאנחים ושוב איני נרדמת ורק מושיטה יד מעל המים תופסת בחדק הפיל שיסיע אותי אל תוך החלום כי כח הוויתי מתקיימת לה על יצועי שואפת לטוס על כנפי הפילה שהיא כולה פרי צהלת הרגש ושם אני נסה אל נפשי מונעת מכוח האהבה כי ענוג הוא החלום חופן בתוכו מזמורים של תקווה ושלא אשקע שנית בנדודי שינה אלא אחלום לי על לחישה דוממת שהיא כולה פרי תשוקה ושרק לא אזנחנה.
