המבט דרך עדשת מצלמה, מקפיא את הזמן ושם אותו בתוך מסגרת מושגית כמיצג של משהו כעין העל זמן.
הזמן המוקפא עומד נוכחה ועושה פריזינג ליש. מעתה ואילך יהיו הדימויים שצילמת נחלת העבר, עבר שאתה יכול לחזור אליו ברמה של ויזואליזציה של רגעי חיים.
הצילום, רצף ויזואלי של עבר מתמשך כמייצגים אקזיסטנציאלים שמוקרנים בהווה.
הצילום הוא כלי תרפוטי. אתה מקפיא בעזרת העדשה פיסת זמן ובמבט לאחור עורך לך הגדלה של אותה פיסה, עורך אותה, מנתח אותה ומנסה להבינה מתוך ארועים עכשויים.
אפשר להתבונן על סדרת הצילומים של אנני ליבוביץ, בספרה על תצלומי משפחה. אנני ליבוביץ מצלמת את אביה, אמה, ילדיה, אחיניה, ואף את חברתה לחיים את סוזן זונטג. אפשר להביט על צילומים אלה מתוך זווית תרפוטית ולנסות לנתח את התחבטויות נפשה של הצלמת מול "הקפאת" הזמן בצילומים משפחתיים אלה.
נראה, כי כל צילום וצילום של אחד מבני משפחתה כאילו מעביר סערה רגישית עמוקה בנסיון להעביר את המתרחש בנפשה היא כחלק מהכרה עצמית וחיפוש אחר משמעות אומנותית ופסיכולוגית.
נראה, כאילו חיפוש האמת הפנימית של הצלמת וחיפוש אחר האקזינסטנציאל הקיומי שלה, חבוי בפניהם של בני משפחתה ובפניה הגוססות של סוזן זונטג. צילומיה של סוזן, נראים כנסיונותיה של הצלמת להאבק בסבלה האישי אל מול פני מחלתה של אהובתה. בצילומים יש זעקה של הצלמת ונסיון להנציח את קיומה של סוזן.
יתכן ורבים העוסקים בצילום בוחרים במקצוע זה כדי לחפש היבטים פסיכולוגים בחייהם מתוך חשש לאבד את הקיים ולהתגבר על חיים של אובדן. בעזרת הצילום, אנחנו מקפיאים מצבים והופכים אותם מארעיים למצבים של נצח. הצילומים מגלמים את רגשות האובדן ואת הפחד ממנו. צילומים של פורטרט עצמי יכולים לשים דגש נפשי על פחד מאובדן אישי, מן פחד סמוי של תחושות אובדניות, שהצילום מזכיר לך כי אכן אתה קיים וגורם לך להרפא מרגשות האובדנות. הצילום יכול להוות כלי להנצחה אישית מפני האובדן ומפני החסר. הצילום הוא חשיפה אישית, מונצחת בזמן מתמשך.
כתבה: ריקי שחם
