יום ראשון, 31 בינואר 2010

קרמשניצה וביו אנרגיה/מאת ריקי שחם

קרמשניצה וביו אנרגיה (ריקי שחם)



נחתנו באחת מבירות מזרח אירופה.
יגוסלביה של פעם. הררי שלג מסביב. קור עז.
אני, בעלי, ידיד ואישה צעירה, נערה אולי, שמתקשה בהליכתה.

הקור העז חודר לעצמות.
הלובן השלגי עוטף אותנו ומוסיף לקיומנו מין מסתורין שכזה.

הנערה בוהה בי בעיניים פקוחות. מקווה להרפא.
מקווה להוושע מסבלה.

גם אני בוהה, גם אני תוהה.
הלכנו בדרכנו למרפא בביו-אנרגיה, בעל שם יגוסלבי מוזר כל כך.

המרפא אמור לעזור לאותה אישה צעירה.
אנחנו בדרכנו למוזר ולבלתי ידוע.
בדרך אכלנו קרמשניצה, עוגת קרם מסורתית של המקום. טעים.

קרמשניצה (ריקי שחם)


אח"כ טיול בעיירה. להכיר את המקום. להכיר את העיירה של המרפא.
בית מלון.
לקראת הערב הקור נעשה עז יותר ויותר.
ילדה שהוזנחה. נערה שההליכה קשה לה. אישה שפוחדת מפני העתיד.
האם תגמור את חייה בכיסא גלגלים?
מחר אנחנו פוגשים את המרפא.
מחר היא תעבור סדרת טיפולים שאולי יגאלו אותה מייסוריה.
אכלנו מרק פטריות מקומי, המרק היה בתוך לחמניית ענק. טעים.

"למה היא הזניחה אותי"?
"למה היא לעולם לא לקחה אותי לרופאים"?
"היא פושעת".
"למה היא עשתה לי את זה"?

להמשך..... ריקי שחם - ביו אנרגיה וקרמשניצה

ביו אנרגיה וקרמשניצה (ריקי שחם)

יום ראשון, 17 בינואר 2010

רוע: האם זה הכוח המניע את הפסיכופט? מאת ריקי שחם


מאת: ריקי שחם

האתיקה הוא אחד הענפים המרכזיים בפילוסופיה. הפילוסופים כולם, כולל הפילוסופים היהודים לדורותיהם, התעסקו עם מהותו של הרוע. חלק גדול ממשנתו של הארי הקדוש, הוא התמודדות עם מקורות הרוע, או מה שהוא מכנה "הקליפה" שנמצאת בבסיס אישיותו של האדם.

הנטייה המודרנית היא לראות בכשלים אתיים או ברוע, כשל פסיכולוגי "שהוציא" מאותו אדם את אותו כשל התנהגותי. לצורך העניין, ניקח פדופיל שבטוחני שיש הסכמה גורפת בין כולנו לגבי מעשיו הרעים. הפסיכולוגיה תנסה למצוא מניעים היסטוריים בתפקודיו של זה, החל מילדותו, דרך חיפוש נקודות מחשך בעברו, שאולי הולידו מתוכו את הצורך בהרס קיומם של ילדות או ילדים קטנים. כמובן שהתנהגות זאת תאובחן ותוערך מידית כהפרעה אישיותית מכל סוג שהוא וההגדרה הפסיכולוגית תמקם אותו אי שם בהירארכיה המבחנית של אבי טיפוס מופרעי אישיות.

אנחנו ננסה במאמרנו זה להסתכל על אותה תופעה מהזווית הפילוסופית האתית. המיקוד שלנו צריך לבדוק את הנושא מההגדרה האבסולוטית לגבי אופיו של הרוע.

כאכסיומה נאמר, שהרוע הוא קודם כל רצון "לרצוח" את גופו או נפשו של האחר. בלשונו של לוינס* "לרצוח את פניו". (במאמר אחר ננסה להתמקד על טיבו של זה).

הרוע מסרס את אפשרות קיומו של האחר. הרוע לוכד את האחר בציפורני שליטה ולא מאפשר לאחר להתקיים בתוך עולמו הוא. הרוע מכריח אותנו להיכנס לתוך שדהו של הרע ולהתקיים בתוך חוקיו של זה ולא בתוך חוקי הטבע הקוסמיים, חוקי הטוב.

הרוע הוא חוק של יחיד, הוא לא חוק חברתי, כל רוע ואידיאת החוקים הפרטית שלו. כל רוע חי בתוך ממלכה אשלייתית שלו ובתוך הממלכה שלו הוא מייצר חוקי רוע.

הרוע הוא שימוש פעיל בחוקים אלו. הרע הוא מי שמתנגד לקיום הטבעי, החברתי וההומאני של העולם. אם היינו משתמשים בשפה דתית, היינו אומרים, הרע הוא זה אשר נלחם באלוהות והרוע הוא כלי הנשק נגד האלוהות. הרוע הוא כלי השולל את הקיום האנושי עלי אדמות. נראה לי פסול מיסודו להלחם ברוע ולהצדיק את קיומו דרך שדות פסיכולוגיים. כל ניסיון להבינו דרך מניעיו הפסיכוטיים הופך את הרוע לכלי חשוף ונגיש לכל מטורף מצוי.

היטיב לתאר את מהות הרוע הפסיכולוג סקוט פק (1983) ולהלן פרק מספרו "אנשי השקרים". סקוט פק מזהה את הרוע, או במקרה שלו את הרשע בתוך מטופליו וההתייחסות שלו אליהם היא דווקא מזווית פילוסופית ולא פסיכולוגית. הוא רואה אותם כמגלמים רשע טהור. הוא לא מצדיק כותרים פסיכולוגיים ואבחנות פסיכולוגיות מרשימות על מנת לתת לגיטימציה לרוע זה.

לקריאת הקטע היכנסו: ריקי שחם

יום ראשון, 10 בינואר 2010

הצילום ככלי תרפויטי - ריקי שחם




המבט דרך עדשת מצלמה, מקפיא את הזמן ושם אותו בתוך מסגרת מושגית כמיצג של משהו כעין העל זמן.


הזמן המוקפא עומד נוכחה ועושה פריזינג ליש. מעתה ואילך יהיו הדימויים שצילמת נחלת העבר, עבר שאתה יכול לחזור אליו ברמה של ויזואליזציה של רגעי חיים.


הצילום, רצף ויזואלי של עבר מתמשך כמייצגים אקזיסטנציאלים שמוקרנים בהווה.




הצילום הוא כלי תרפוטי. אתה מקפיא בעזרת העדשה פיסת זמן ובמבט לאחור עורך לך הגדלה של אותה פיסה, עורך אותה, מנתח אותה ומנסה להבינה מתוך ארועים עכשויים.


אפשר להתבונן על סדרת הצילומים של אנני ליבוביץ, בספרה על תצלומי משפחה. אנני ליבוביץ מצלמת את אביה, אמה, ילדיה, אחיניה, ואף את חברתה לחיים את סוזן זונטג. אפשר להביט על צילומים אלה מתוך זווית תרפוטית ולנסות לנתח את התחבטויות נפשה של הצלמת מול "הקפאת" הזמן בצילומים משפחתיים אלה.


נראה, כי כל צילום וצילום של אחד מבני משפחתה כאילו מעביר סערה רגישית עמוקה בנסיון להעביר את המתרחש בנפשה היא כחלק מהכרה עצמית וחיפוש אחר משמעות אומנותית ופסיכולוגית.


נראה, כאילו חיפוש האמת הפנימית של הצלמת וחיפוש אחר האקזינסטנציאל הקיומי שלה, חבוי בפניהם של בני משפחתה ובפניה הגוססות של סוזן זונטג. צילומיה של סוזן, נראים כנסיונותיה של הצלמת להאבק בסבלה האישי אל מול פני מחלתה של אהובתה. בצילומים יש זעקה של הצלמת ונסיון להנציח את קיומה של סוזן.





יתכן ורבים העוסקים בצילום בוחרים במקצוע זה כדי לחפש היבטים פסיכולוגים בחייהם מתוך חשש לאבד את הקיים ולהתגבר על חיים של אובדן. בעזרת הצילום, אנחנו מקפיאים מצבים והופכים אותם מארעיים למצבים של נצח. הצילומים מגלמים את רגשות האובדן ואת הפחד ממנו. צילומים של פורטרט עצמי יכולים לשים דגש נפשי על פחד מאובדן אישי, מן פחד סמוי של תחושות אובדניות, שהצילום מזכיר לך כי אכן אתה קיים וגורם לך להרפא מרגשות האובדנות. הצילום יכול להוות כלי להנצחה אישית מפני האובדן ומפני החסר. הצילום הוא חשיפה אישית, מונצחת בזמן מתמשך.





כתבה: ריקי שחם

יום שלישי, 5 בינואר 2010

המתחזה - נכתב ע"י ריקי שחם




חיזיון תעתועים או מציאות?

מציאות או דימיון מתעתע?

בכולנו נמצא אותו אני שאינו מסופק מעצם קיומו.

אני שאינו מקבל את גורלו באשר הוא, ומתכחש ל - DNA שמייצר את עצמו מתוך עצמו.

בכולנו אותו אני שרוצה לחיות את אשר לאחר.

כולנו רוצים לחיות חיים של אחרים.

מהי הנקודה שכל הרצונות שלנו לחיקוי קיומו של האחר הופכים להיות פתולוגיים?

הפתולוגיה מגשימה את עצמה בנקודה שבין הרצון לחיות את החיים על פי האחר או "סתם" נסיון לחקותו תוך שמירת זהות פנימית שלנו, לבין אותה נקודה שבה היש הקיומי שלנו הופך ליש מתחזה. בפתולוגיית המתחזה אנחנו מאבדים את הקשר ואת הזהות לעצמיותנו והופכים להיות זהות של מישהו אחר. יש הזדהות עם זהותו של האחר עד כדי לבישת אופני יישיותו, אהבותיו, שנאותיו ואף מלבושיו, ומנכסים זו לנפשנו, לחיינו אנו. ההתחזות במקרה זה חולה ומסוכנת. שכן המתחזה מאבד קשר אישי עם מאווייו, רצונותיו, רגשותיו וחי בתסריט הקשור בעולמו של האחר. אדם זה הופך להיות מסוכן לו ולאחרים. המתחזה הוא אדם מסוכן. הוא פועל מתוך מערכת רגשנויות שקשורה בחיקוי ללא קשר לעצמו, ומאבד את הקשר עם עולמו הפנימי. דרכו סלולה למעשה רמייה, מעשה שקר, מעשה רע, שכן דרכו אינה דרכו, אלא הוא פועל בתוך שדה ההתחזות. בשדה זה פועלו הוא ללא בקרת האני, ללא הכרה של טוב ורע. המניע הוא רצון להיות ה"אחר", מתוך תחושת נחיתות לאני שלו.

הו, מה אכזרית דרכו של המתחזה.



כתבה: ריקי שחם